פרשתנו פרשת ”במדבר” ניצבת לה בשערו של החומש הרביעי, ואין לך שער טוב יותר לבוא בו לחג השבועות מאשר פרשתנו. השנה, הפרשה והחג סמוכים זה לזה ברצף, ונוטעים בנו תחושה וידיעה של קדושת זמן מרוכזת.

אחד מיסודות הרצף והקשר בין שבת ”במדבר” לחג השבועות הוא עניינה של פעולת הספירה. בפרשתנו מתוארת ספירה של מיפקד אוכלוסין, אחד מיני נוספים שהתרחשו במסע במדבר לקראת הכניסה לארץ. עם ישראל ניספר ונימנה מתוך חיבה. ספירה נוספת תסתיים לה הלכה למעשה הערב בסוף תפילת ליל שבת: ספירת היום האחרון לעומר, היום ה-49. שני סוגי ספירות אלו הם ספירות מצטברות שיש בהם חיבור לתוצאה סופית של סך מרכיביה. במיפקד האוכלוסין, כל שבט בעם ישראל נשא ד
גל אחר מזולתו: 12 דגלים שונים ומגוונים, לא היה דגל אחד לעם, הייתה מחנאות. גם בספירת העומר כל יום שונה מחברו והוא בעל מעלה אחרת מזולתו. כבר עמדה הקבלה והחסידות על משמעות היסודות הרוחניים הטמונים בכל יום בספירה של 7 ימים בתוך 7 שבועות, שעל שמם נקרא החג: ”חג השבועות”.

אולם, בהיבט מופשט יותר של חשבון מעולם אחר, אין בספירת העם ובספירת ימי העומר תוצאה סופית מצטברת של חיבור סך המרכיבים. שתי הספירות מביאות אותנו ל”מקום” שמאופיין במספר הראשוני הבסיסי של ”אחד”. המחנאות של עם ישראל בעלת ריבוי הדגלים, וימי העומר הנספרים בעת הזו, מסתיימים בחניית העם כאיש אחד בלב אחד לקבלת התורה בהר סיני, הכל במעמד של יום אחד וב”מקום” שהוא ”אחד”. פעולת חשבון מופשטת זו שאיננה פעולת חיבור רגילה, יכולה להישען על דברי המדרש בתלמוד הבבלי (ברכות ו’, ע”א), שבתפילין שעל ראשנו כתוב: שמע ישראל ה’ אלוקינו ה’ אחד, ובתפילין שעל ראשו של הקב”ה כתוב: ”ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ”. בחשבון מופשט זה, הכל הולך למקום של חיבורים, ביננו לבין עצמינו וביננו אל הקב”ה ולהפך, הכל הולך וזורם למקום של ”אחד”, כאותם נחלים הזורמים אל הים.

השבת והחג שלאחריה מושכים אותנו ל”מקום” שהוא ”אחד”, למקום של חיבור ביננו לבין עצמנו וביננו לבין הקב”ה. דגל הוא אות. בתורה שבאה מן ה”אחד” ומייצגת את האידיאה האלוקית יש הרבה אותיות–אותות, ולכל ”אחד” מאיתנו יש לו את האות–הדגל שלו בה. אכן, לא תמיד אחד ועוד אחד שווה שתיים, לפעמים אחד ועוד אחד יכול להיות שווה לאותו ”אחד”
.שבת שלום